הקדמה

סיפורו של החיפוש אחר המקור לצבע התכלת המקראי הינו סיפור של תככים, הטעיות והיסקים. הסיפור שוזר יחדיו רמזים מלימוד תורה, ארכיאולוגיה, וכימיה, והדמויות הראשיות בו כוללים רבי חסידי דגול, רב ראשי לישראל לשעבר, ארכיאולוגים, כימאים וביולוגים ימיים.

התכלת המקראית

 בימי קדם, צבעים סגולים וכחולים אשר הוצאו מחלזונות היו נדירים ומבוקשים עד כדי כך שמשקל אריג צבוע היה זהה בשוויו לחתיכת זהב בעלת משקל דומה. הצבעים היקרים האלה קישטו את גלימותיהם של מלכי ונסיכי, בבל, מדי, מצרים, יוון ורומא. כדי ללבוש אריגים אלה היה על המתלבש להיות מזוהה עם משפחת המלוכה.

פעמיים ביום אנו קוראים:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺ֣ת ה’ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃

אנו מצווים לקשור חוט תכלת על כנף הציצית כתזכורת מתמדת לרוממות שיעור קומתנו. אנו בנים למקום, בניו של מלכו של העולם, ותמיד רודפים אחרי מצוותיו.

ההיסטוריה

חוף הים התיכון היה הלב הפועם של תעשיית הצביעה בעולם העתיק. הארגמן הגיע מנמל צור בפניקיה (דרום לבנון של ימינו). הפניקים צברו הון רב כתוצאה מסחר בצבע, ובתי צביעה נוסדו בכל מקום באזור. בגלל אופייה הרווחי, צביעת ארגמן ותכלת התקיימה בהדרגה תחת חסותה של הקיסרות. הרומאים הוציאו גזירות וציוו שרק בני אצולה זכאים ללבוש בגדים צבעוניים אלה, ובתי צביעה קיסריים בלבד הורשו לייצר אריגים אלה. עובדה זו, ככל הנראה, הולידה תעשיית תכלת יהודית מחתרתית. מאוחר יותר, עם בואו של הכיבוש הערבי לאזור (683 לס’) סוד התכלת למעשה נאבד ותהליך הצביעה נשכח.

החילזון

 המצווה המקראית המורה על הטלת הציצית בכנף הבגד נשמרת עד ימינו, אולם חוט התכלת הבולט כל כך נשכח כמעט לחלוטין. מה שנשאר הינם קטעים מן התלמוד המתארים את מקורו של הצבע הכחול – יצור ימי המכונה חילזון. ליצור זה, על פי התיאור, היה קונכייה, אפשר היה למצוא אותו לאורך החוף הצפוני של ישראל, וגופו היה “דומה לים”. הצבע שניתן להפיק מן היצור היה “דומה לשמים ולים,” צבע עמיד, המופק מן החילזון בעודו בחיים, ולא היה ניתן להבחין בינו לבין צבע אחר ממקור צמחי הנקרא קלא אילן (אינדיגו).

הגילוי מחדש

בשנת 1858, מצא הזואולוג הצרפתי אנרי לאקז דוטיי (Lacaze-Duthiers) כי ניתן להפיק צבעים כחולים-סגולים מגופם של שלוש רכיכות ים תיכונית. רכיכה אחת מתוכם, הארגמון קהה הקוצים,  נקבע על ידו (ומדענים, ארכיאולוגים והיסטוריונים נוספים) כמקורו של צבע התכלת המקראי העתיק.

באותה מאה, מבלי להיות מודע לממצאיו של Lacaze-Duthier , יצא הרב גרשון חנוך ליינר, האדמו”ר מראדזין, למסע כדי לחפש את החילזון האבוד, במטרה להשיב את מצוות התכלת לעם היהודי. האדמו”ר היה משוכנע שדיונון מסוים התאים לתיאורים של החילזון. עם זאת, לאחר שלא היה מסוגל לייצר צבע תכלת מהדיו השחור שהשתחרר מהדיונון, פנה הרב לכימאי איטלקי, שסיפק לו שיטה לייצור צבע. בתוך שנתיים, עשרת אלפים מחסידיו של הרבי לבשו חוטים כחולים על ציציותיהם. הרבי פרסם שני ספרים בכדי להתמודד עם ההתנגדות העזה מצד תלמידי חכמים אחרים שלא השתכנעו ממסקנותיו.

פורפולוגיה (חקר הסגול)

בשנת 1914, רבה הראשי של אירלנד, הרב יצחק הרצוג (שלימים שימש גם כרבה הראשי לישראל), חיבר עבודת דוקטורט בנושא פורפירולוגיה עברית (חקר הסגול המקראי – ביטוי אותו תבע הרב בעצמו). כאשר שלח הרב דגימות תכלת ראדזין לכימאים ומומחי צבע, התברר כי הצבע הכחול אינו אורגני אלא צבע סינטטי הידוע בשם “כחול פרוסי”. הרב סירב להאמין כי האדמו”ר מראדזין הטעה בכוונה את חסידיו, ולכן יצא ללמוד את תהליך הצביעה של חסידות ראדזין בעצמו. האמת התבררה במהרה. תהליך הצביעה דרש חשיפת דיו דיונון לחום עז והוספת נסורת ברזל חסרת צבע לתערובת המופקת מיד אחר כך. תהליך זה הפיק את צבע כחול ואכן היה נדמה כי הצבע הגיע מן הדיו של דיונון. אך למעשה, בתנאים אלה, כמעט כל חומר אורגני יניב את אותו צבע כחול. כלומר, דיו הדיונון לא היה מרכיב חיוני בהפקת הצבע. הרב הרצוג הסיק שהאדמו”ר מראדזין ככל הנראה הוטעה במכוון על ידי כימאי חסר מצפון.

הערת אגב היסטורית מעניינת, במהלך מלחמת העולם השנייה עם חורבן יהדות מזרח אירופה, מפעלי התכלת של ראדזין נהרסו ואיתם אבד גם תהליך הצביעה. כאשר הניצולים מראדזין עשו את דרכם לארץ ישראל אחרי המלחמה, הם ביקשו מן הרב הרצוג שישלח להם את דפי התכתבות בינו לבין עובדי המפעל בראדזין, ובאמצעות מכתבים אלה חידשו החסידים את תעשיית התכלת הראדזינית בישראל, שעדיין משגשגת עד עצם היום הזה. באופן אירוני, על כן, הרב הרצוג למעשה אחראי הן על חשיפת המגרעות של תהליך הפקת התכלת בראדזין והן על הצלת תהליך זה מהשמדה ומאבדון.

תכלת

הרב הרצוג הכיר את עבודתם של Lacaze-Duthiers ואחרים, והסיק כי כל הראיות מצביעות על חילזון הארגמן קהה הקוצים כמועמד הסביר ביותר למקור התכלת. שתי בעיות, אמנם, מנעו מהרב הרצוג לזהות את חילזון זה עם החילזון המקראי. ראשית, הצבע המתקבל מהחילזון היה סגול-כחול, לא הכחול הטהור המוזכר במסורת. שנית, לחילזון זה קונכייה לבנבנה עם פסים של חום, מעטפת שבקושי הולמת את התיאור התלמודי של החילזון – דומה לים.

מחקר עדכני סיפק פתרונות לבעיות אלו. הקונכייה נראית כלבנבנה עם פסים בצבע חום כאשר הוא מוצאת מהמים, מנוקה, ומלוטשת. במצב הטבעי שלה, לעומת זאת, הארגמן קהה הקוצים מכוסה כולו בשכבה של אצות וחול ים. שכבה זו הופכת את החילזון לדומה כל כך לקרקעית הים, עד שלעיתים קרובות קשה להבדיל ביניהם. התיאור התלמודי, עם כן, מתייחס לחילזון בבית גידולו הטבעי!

הכימיה מאחורי התכלת

החידה של הפקת צבע כחול טהור מן החילזון נפתרה כתוצאה משילוב של מזל וגורל. בעודו חוקר בקפידה את השיטות השונות אשר שימשו את צבעי העולם העתיק, פרופ’ אוטו אלסנר ממכללת שנקר שם לב כי בימים מעוננים, הצבע המופק מן הארגמן קהה הקוצים נטה לכיוון הסגול, אולם בימי שמש הצבע קיבל גוון כחול בוהק! אלסנק גילה כי בשלב מסוים בתהליך הצביעה, חשיפה לאור שמש משנה את הצבע, והופכת אותו מסגול לכחול. למומחי הצביעה העתיקים אשר עבדו תחת השמש הים תיכונית הקופחת, עובדה זו בוודאי לא הייתה סוד.

בתוך בלוטת התת-נימית של החילזון, הכימיקלים שעתידים להיות צבע מתקיימים כנוזל שקוף. כאשר אלה נחשפים לאוויר ואור שמש בנוכחות אנזים פורפורייס, אשר קיים גם בתוך הבלוטה, הם משנים את צבעם. הפופורייס מתפרק במהירות, כך שבכדי שריאקציה כימית זו תתקיים, הבלוטה חייבת להיות מרוסקת מיד  לאחר שהוצאה מן החילזון החי, בהתאם לנאמר  בתלמוד על כך שתכלת מופקת מן החילזון בעודו בחיים. הנוזל היוצא מן הארגמן קהה הקוצים מייצר תערובת של  דיברומו-אנידיגו (סגול) ואינדיגו. את המולקולות הללו יש להכניס לתמיסה בכדי שיקשרו בחוזקה לצמר. במצב זה, אם נחשפת לאור אולטרה סגול, היא תהפוך לאינדיגו, ותשנה את צבע התערובת מכחול-סגול לכחול בוהק.

ארגמן קהה קוצים

הראיות לזיהוי הארגמן קהה הקוצים כמקור לתכלת הינן מכריעות, אף מעבר לתיאורים הכלליים של החילזון כפי שמעיד התלמוד:

• התלמוד הירושלמי (כפי שמצוטט על ידי הראבי”ה) מתרגם תכלת כ-“פורפירין” (שמו הלטיני והיווני לקונכיות דמויות ארגמן קהה קוצים). פליניוס ואריסטו מתארים את הקונכיות הללו כמקורם של הצבעים העתיקים.
• התלמוד מציין כי לא ניתן להבחין בין התכלת לבין צבע כחול ממקור צמחי מסויים הנקרא קלא אילן (אינדיגו). מחקרים מראים כי ההרכב המולקולארי של הקלא אילן זהה לחלוטין לזה של צבע התכלת המופק מן החילזון.
• מחקרים רחבי היקף של ביולוגיים ימיים חשפו כי החלזונות היחידים בים התיכון אשר מפיקים צבעים יציבים הינם אלה הנמנים על משפחת הארגמן. הצבע המתקבל מחלזונות אלה הינו יציב במיוחד, בהתאם לתיאור הרבני של התכלת.
•  ארכיאולוגים בעיר צור ובמקומות אחרים חשפו ערמות של קונכיות ארגמן קהה קוצים המתוארכים לתקופה המקראית שנשברו בנקודה המדויקת הנחוצה כדי להוציא את הנוזל הדרוש לצבע. סריקה כימית של כתמים כחולים על בורות משנת 1,200 לפנה”ס מגלים דפוסים העולים בקנה אחד עם אלה של הארגמן המודרני.
•  בעת רישום הסחורות היקרות ששמשו לבניית המשכן, התורה כוללת באופן עקבי את התכלת יחד עם זהב, כסף, וחומרים יקרי ערך נוספים אחרים. יחזקאל מדבר על התכלת המגיעה מחופי צור ומאיי אלישע, והמגילה מספרת לנו כי בפרס, מרדכי לבש בגדי מלוכה עשויים תכלת. ניתן להבין בנקל, כי התורה מתייחסת לאותו צבע יקר אשר נעשה בו שימוש על ידי משפחת המלוכה בכל שאר העולם העתיק.

פתיל תכלת

רבות נעשה לאחרונה בכדי להקים מחדש את תעשיית צביעת התכלת. ד”ר אירווינג זיידרמן, מהמכון הישראלי לסיבים, פרסם מספר המאמרים המתארים את ההיבטים המדעיים והשלכות הדתיות של הצבע המופק מן החילזון. הרב מנחם בורשטיין חיבר ספר הסוקר אץ ההיבטים ההלכתיים של התכלת עבור העם היהודי, ופרופ’ צבי קורן ממכללת שנקר שקד על אנליזה כימית קפדנית של הצבע מחלזונות ימינו בהשוואה לדגימות מממצאים ארכיאולוגיים המתוארכים לתקופה של כלפני שלושת אלפים ומאתיים שנה. עד לפני כמה שנים, לעומת זאת, את התכלת ניתן היה למצוא רק בספרייה או במעבדה.

בשנת 1985 בירושלים, הרב אליהו טבגר החל במחקר וכתיבת ספר על ציצית והשתכנע שהתכלת אותנטית התגלתה. נחוש בדעתו לממש את הידע החדש שמצא, ולאחר מסכת של ניסוי וטעייה, הוא הצליח ליישם את התהליך על פי ההלכה מתחילתה ועד סופה. בהתבסס על עבודתו החלוצית של הרב טבגר, עמותת פתיל תכלת הוקמה במאמץ לספק ציציות תכלת לציבור הרחב. כיום, לאחר יותר מ-1,300 שנה, ציציות שוב נקשרים עם חוטי תכלת.

פתיל תכלת – העמותה לקידום והפצת תכלת – הינו ארגון ללא מטרות רווח הפועל בישראל. העמותה מספקת משאבים חינוכיים הנוגעים לתכלת, ומייצרת ציציות תכלת. העמותה מורכבת מקבוצה קטנה של אנשים שעבודתם נעשית לשמה – במטרה מפורשת של קשירת ציצית כפי שדורשת ההלכה.